דיברתי היום עם מישהי נפלאה שאנחנו עובדים איתה, והשיחה גלשה גם ליום הזיכרון. היא סיפרה לי שאחותה איבדה את בנה במלחמת לבנון השנייה, ועל התהליך המדהים שהמשפחה המורחבת עברה ועוברת כחלק מההתמודדות עם האובדן.
אחד הדברים שהם עושים הוא מפגש של בסביבות 100 אנשים בבית המשפחה, שקורה אחרי הטקסים הממלכתיים. המפגש הזה מלא בזיכרונות, סיפורים, שירה – מרחב אישי ואמיתי של המשפחה והחברים.
מעבר להיותו במה משותפת לחסרון ולכאב, המפגש גם מלא תקווה, ומלא אנושיות שנותנת השראה לחיות חיים מלאים. הוא מלא באוכל טוב ("אנחנו ארגנטינאים, אחרי הכול…"), ובחברים שפעם היו גברברים מהפלוגה במילואים ראשונים אחרי הטיול לחו"ל, ועכשיו הם כבר בני 30 פלוס, משפחות, ילדים – חיים. זה עצוב, וזה מלא תקווה.
ביום הזיכרון יש הזדמנות לעצור ולהסתכל על החיים. זה כנגד זה. אולי העצירה שאנחנו עושים ביום הזה למחשבה יכולה לעזור לנו לקבל זווית ראיה יותר רחבה על החיים, לצאת מהמבוך האישי שאנחנו רצים בו בלי אוויר ו-לתת אוויר למישהו אחר…
זה נראה חסר חשיבות, חסר משמעות – כאילו זה לא עושה כלום. אבל האמת היא שלפעמים אפשר לשנות למישהו את היום – או את החיים – עם פעולה אנושית קטנה שהיא מעבר למינימום המקובל.
זה לא מוריד מערך העבר – להפך, העבר מקבל משמעות עמוקה פי אלף.
לזכרו ולעילוי נשמתו של יאיר חנניה, אחיה של מיכל, זכרנו לברכה, שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1996 ביום שישי אחד, לפנות בוקר, אחרי שובו משבוע קשה במסלול הנדסה קרבית.
